05/07/2026
הארץ, גלריה, 5/7/2026
"ה'ווידאו' היה המקום היחיד שבו היית יכול להיות אדם חופשי"
במשך שנים הוא היה מקום הבילוי היחיד בי־ם המזוהה עם הקהילה הלהט"בית, וכעת הוא נסגר. "אי אפשר לתאר את העיר בלי המקום הזה"
מאת: יאיר פולדש. צילומים: אוליבייה פיטוסי
במעלה גרם מדרגות קטן, מאחורי חומה ושער ירושלמיים, בוקעים אורות וצלילים שקשה לטעות בהם. ב–40 מ"ר, על רצפת אבן בת יותר ממאה שנה, פעל כאן כמעט 15 שנים בר שנהפך למוסד בחיי הלילה של ירושלים: "וידאו פאב". במשך שנים הוא היה מקום הבילוי היחיד בבירה המזוהה במובהק עם הקהילה הלהט"בית. בסוף החודש שעבר הוא נסגר לאחר שהבעלים, שהקימו שורת מוסדות לילה בולטים אחרים בעיר, התעייפו.
ב–25 ביוני התקיימה כאן מסיבת פרידה. עשרות בליינים באו לרקוד לצלילי פופ ומוזיקה ים־תיכונית. רבים אינם חיים בירושלים. אחרים הגיעו בהרכבים ששיחזרו את הפעמים הראשונות במקום. לא רק האקלים השמרני של הבירה נשאר מחוץ לשער הברזל, אלא גם האוויר הקריר שמאפיין את הלילות גם בעיצומו של הקיץ.
עידו צנגן (31) ישב במרפסת של הבר עם אחותו יעל. "הגענו לפה יחד בפעם הראשונה, ואנחנו פה יחד גם היום, ביום האחרון", הוא מספר. צנגן, שגדל בבית דתי ביישוב רעות, אומר שהווידאו היה המקום שבו חגג את זהותו לראשונה. "זה היה לפני שמונה שנים. חיכיתי שכל המשפחה תהיה בחו"ל והיא נשארה בארץ ויצאתי בפניה מהארון", הוא צוחק. "היה מוצ"ש ורצינו לצאת לתל אביב כדי לחגוג את זה, אבל אז נזכרתי שיש גיי־בר בירושלים והגענו לכאן". כמה שנים אחר כך הוא החל לעבוד במקום כברמן. "זה מקום שהוא בית, אני יכול להגיע לכאן לבד ואני יודע שיהיה ערב מלא בכיף, זו רשת ביטחון שלא בטוח שתתקיים עכשיו", הוא אומר בכאב.
נואל (שם בדוי), פלסטינית אזרחית ישראל בשנות ה–20 לחייה, יושבת על ספסל במרפסת. היא נשענת על האבנים ואוחזת בידה של חברתה מימי, יהודייה שהיגרה לארץ מארצות הברית. השתיים הכירו במקום. "תמיד היה לי כיף כאן, אנשים פה מקבלים אותי כמו שאני, לא משנה שאני פלסטינית", היא אומרת. "זה היה מרחב בטוח בשבילי. פה מבינים אותך". מימי (שם בדוי), מוסיפה: "שמרני בירושלים מאוד, חוויתי הומופוביה ופה לא הייתי צריכה לדאוג מזה".
מי שעוד חווה שמרנות ולהט"בופוביה הוא יעקב (27) מראשון לציון, במקור מההתנחלות קריית ארבע. "הייתי דתי ולמדתי בישיבה בירושלים", הוא נזכר. "התחלתי לגלות את הזהות המינית שלי ולא רציתי להדחיק אותה אלא לעשות איתה משהו. הייתי הולך לבית הפתוח בעיר, ואחרי הפעילות שם כל החבר'ה היו באים לפה. באנו להיפרד מהמקום המיוחד הזה".
במשך שנים, עוד לפני שהיו בירושלים ברים של גייז או מסיבות קבועות, התקיימו חיי הקהילה הלהט"בית בעיקר בגן העצמאות וגן הפעמון, שבהם מפגש, תשוקה וזהות התקיימו בשולי המרחב הציבורי, לעתים בחשאי. בשנות ה–90, עם מגמות הליברליזציה שעברה החברה הישראלית, גם ירושלים החלה לפתח חיי לילה להט"ביים גלויים יותר. "השונרא", אחד הברים המוכרים שפעלו בעיר באותן שנים, נהפך בהדרגה למוקד מפגש בטוח יחסית לגייז ירושלמים.
"למעשה הכל התחיל כשהמקום אירח ביום רביעי רנדומלי מסיבת יום הולדת של גייז, ואחרי זה ימי רביעי הפכו לערב די קבוע של גייז", מספר חגי קרנר, אנתרופולוג שחקר את הקהילה הלהט"בית בירושלים. לדבריו, ב–1995 פתח ינקי בכר, הבעלים של "השונרא", מועדון אחר סמוך לכיכר ציון, שאירח בקביעות מופעי דראג. בשנים שלאחר מכן נפתחו בעיר מקומות נוספים — "הלולו", שנחשב לגיי־בר הראשון של ירושלים, "הלילה בר", "השושן", "הקצה" ו"המקווה". חלקם היו מובהקים יותר, אחרים גיי־פרנדליים, אבל כולם ניסו ליצור לקהילה מקום קבוע בעיר שבה נראות להט"בית מעולם לא היתה מובנת מאליה.
רוב המקומות האלה נסגרו בתוך שנים ספורות. הלולו והלילה בר נסגרו ב–2002, השושן שנפתח ב–2003 בידי סער נתנאל — לימים חבר המועצה הגיי המוצהר הראשון בירושלים — נסגר גם הוא, ואחריו באו והלכו הקצה והמקווה. מאז סגירת המקווה ב–2013, נותר הווידאו הגיי־בר היחיד בירושלים.
לראות את כל העיר
עבודת התזה של קרנר במסגרת התואר השני במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, עסקה באופן שבו הווידאו כמקום פיזי מגלם את אורח החיים הלהט"בי המקומי. הפגישה איתו התקיימה בבר הסמוך, "הקסטה", שגם אותו הקימו שלושת הבעלים של הווידאו, אבי גולדברגר, רועי בר טור וחגי שטרנהיים. לדברי קרנר, "כמקום הבילוי הקבוע היחיד ללהט"בים בירושלים, יש לווידאו משמעות מבחינה תרבותית וסימבולית, ואפשר ללמוד דרכו על הקהילה המקומית". הוא מוסיף כי "מדובר בחדר די קטן, שבו אתה רואה את כל העיר — את ההיסטוריה שלה, את האנשים, את המקומות שבהם היא מתקיימת כבועה ומאפשרת סוג של שחרור לאנשים רבים שצריכים אותו".
הקביעה הזאת נשמעת קצת מוזרה במבט מרוחק, אבל כל מי שנכח בווידאו יכול להעיד על מגוון חריג של דמויות ואנשים שהתקבצו בו, אפילו ביחס לירושלים, שהפכו אותו למקום המיוחד שהיה. "אפשר לחשוב על הדימוי של הקהילה הלהט"בית כאיזה משהו חילוני, כי זה מה שאנחנו רגילים, אבל בירושלים החברה הזאת מורכבת מכל סוגי האוכלוסייה העירונית", מסביר קרנר. "זו אולי תוצאה של חוסר ברירה, ולכן בהכרח המקום הזה מכיל יותר — כי כולם בסופו של דבר צריכים להתקיים יחד באותו המקום".
הוא חושש מכך ש"אחרי סגירת הווידאו לא יהיה מקום אחר שמאפשר את הדבר הזה. הרבה להט"בים בעיר יכולים למצוא את עצמם במקומות אחרים, אבל זה ממש לא כולם. יש אוכלוסיות שחייבות את המקום הזה, המוגדר, הבטוח, בשביל לחקור ולהרגיש משוחררות בעיר שיכולה להיות נפלאה אבל גם קשה. מקום שבו הנראות הלהט"בית היא אולי לא המובן מאליו, ושלפעמים היא סופגת הערות ואף אלימות". פה, הוא מוסיף, "יש מרחב בטוח עבור כל הקשת הלהט"בית מכל גוני האוכלוסייה להשתחרר מכל הלחצים האלה, להגיע לבלות ולחקור את הזהות".
הווידאו נבדל ממקומות בילוי להט"ביים שפעלו במרכז הארץ. לא רק עבור גייז אלא גם עבור לסביות, טרנסים וטרנסיות, ביסקסואלים וכאלה המבקשים להימנע מכל הגדרה. "הווידאו זה המקום שבו הכרתי את המשפחה הקווירית שלי, בתור ירושלמית שלא נולדה כאן", מספרת חני (28), דתל"שית. "לא היה דבר כזה שאהיה לא־סטרייטית ושלא אתחתן עם גבר ולא אעשה ילדים. פה הכרתי את האור שיש בירושלים. זה מקום שאפשר לפרוק בו אנרגיות בלי בושה ובלי אשמה, כקהילה".
גם סקאיי (34) מתארת תחושות דומות. בעשור הקודם היא עבדה כאן כברמנית, ובמקביל החלה גם לתקלט. כשהיא נשאלת על המשמעות של המקום בשבילה, הקול שלה קצת נשבר. "יצאתי לווידאו מהיום הראשון שהוא נפתח — ומיד התאהבתי", היא אומרת. "זה מקום כל כך חמים וביתי. הרגשתי שבכל רגע נתון אני יכולה לקפוץ לכאן ולראות פרצוף מוכר, וגם אם לא אכיר אף אחד, אוכל לפתוח שיחה עם כולם, כי אנשים פה כל כך נחמדים ונגישים. זו באמת הרגשה של בית.
"הווידיאו זה לא רק בר. זה מקום להכיר אנשים שאתה יכול להזדהות איתם, להרגיש בפעם הראשונה בחיים שאתה יכול להיות עצמך, לדבר כמו שאתה רוצה ולרקוד כמו שאתה רוצה — להיות פשוט אדם חופשי, וזה לא פשוט בעיר הזאת. אני לא יכולה לתאר את ירושלים בלי המקום הזה".
